|
|
בעיית הדבר כשהוא לעצמו , אשר עליה דיברנו עד כאן , היא בעצם בעיית התוכן של ההכרה . ההכרה שלנו , עם צורותיה הטבועות בה , מוצאת את עצמה מדי פעם בפעם מועמדת בפני תכנים שהם , לגבי הצורות , מקריים . מניחי הדבר כשהוא לעצמו סברו , שיפתרו את הבעיה על ידי השערת מציאותם של אובייקטים טראנס צנדנטיים מחוץ להכרה . מימון דוחה את ההשערה הזאת . במקום הניגוד בין דברים כשהם לעצמם ובין ההכרה ק ) ם הוא את הניגוד בין שתי שכבות בתוך התודעה : ההסתכלות מזה והמושג מזה . על ידי כר נעשית הבעיה של ההכרה לבעיה אימאננ טית שבתוך התודעה . אנו חייבים אפוא להגדיר גם את ההסתכלות ואת ההבדל בינה לבין המושג באמצעי ההכרה עצמה . כשביקש קאנט להגדיר את ההסתכלות אמר , ש'היא מתייחסת באופן בלתי אמצעי אל . 'המושא המר 6 א שעליו דיבר כאן היה בעיניו מוקוא שמחוץ לתודעה . הוא מנסה אפוא לעבור את הגבולות של התודעה . אך לפי מימון יש לראות את ההסתכלות עצמה כמושא לגבי המושג המתייחס אליה . באופן זה אנו חייבים להבין את התפקיד של הדבר כשהוא לעצמו בתוך — ולא מחוץ — הגבולות של התודעה . ההבדל בין הדבר כשהוא לעצמו והתופעה , בין האובייקט והסובייק...
To the book |
|
|