התבונה והאידיאות

כל ריבוי שבדימויים מעמיד אותנו בפני התפקיד של סינתיזה . כוח הדימוי החושני יוצר מתוך החומר הניתן מן החוץ את ההסתכלות כסינתיזה ; השכל יוצר מתוך ההסתכלות את המושג כסינתיזה ; בנתינת דמות זו מתרוממת הספונטאניות של כוח הדימוי למדרגה יותר גבוהה . אולם גם המושגים מהווים ריבוי . ולכן הכרחי הוא לקשר את הריבוי של המושגים לידי סינתיזה יותר גבוהה . נדרש כאן דימוי חדש , אשר יתייחס אל המושגים בהתייחס הצורה אל החומר . לגבי הדימוי הזה יהיו המושגים החומר , כשם שההסתכלויות היו החומר לגבי המושגים , וכשם שהריבוי הניתן על ידי ההפעלה מן החוץ היה החומר לגבי ההסתכלות . אנו מתרוממים לדרגה שהיא באחדות של הריבוי המושגי , היינו אחדות של אחדויות , והיא האחדות הבלתי מותנית , או המוחלטת . הדימוי של האחדות הבלתי מותנית נקרא אידיאה . הספיקה של האידיאות היא התבונה . באופן זה מתרוממת ספיקת הדימויים מן האחדות שבהסתכלות אל האחדות שבשכל , ומכאן אל האחדות שבתבונה . בלשון אחר : מבחינת הצורה של הסינתיזה יש כאן עלייה מן החלל והזמן אל הקאטיגוריות , ומן הקאטיגוריות אל האידיאות . הקאטיגוריות מהוות את החומר של האידיאות . האידיאות ...  To the book