פרק שני: מאריסטו עד קאנט

אין לד נוטה ביותר ומוכשר ביותר להכרה עצמית , שעליה אנו דנים כאן , כאדם המרגיש עצמו בודד , שמחמת טבעו או מחמת מזלו או מחמת שניהם כאחד בודד הוא עם נפשו ועם בעיינותו ובבדידות גמורה זו עולה בידו להתייחד עם עצמו ולגלות בתוך עצמו את האדם ואת הבעיינות האנושית בתוך בעיינותו הוא . בוא וראה : תקופות בתולדות הרוח , שבהן העמיקה חקר המחשבה האנתרופולוגית , היו עד עתה אותן תקופות שבהן נתעצמה על האדם הרגשת בדידות ללא מפלט 1 והבודדים ביותר היו בית היוצר למחשבה האנתרופולוגית ! לפי מידת הבדידות מדרגת ההשגה . בקרח הבדידות כל עצמו של האדם נעשה לו שאלה שאין ריתוי לפניה , ומשום כך דווקא , ששאלה זו מעלה ללא חמלה את הטמון בעמקי מעמקיו , הוא הולד וקינה דעת עצמו . מבחין אני בקורות חיי הרוח תקופות של אחחת בית ותקו פות של חוסר בית . בתקופות של ישיבת בית שרוי האדם בעולם כבביתו , ואילו בתקופות של ישיבת חוץ חי הוא בעולם כבשדה פתוח תחת כיפת השמים , ולפעמים אינו מוצא אפילו ארבע יתדות לנטות אהלו . בראשונות אין המחשבה האנתרופולוגית אלא פרט מן הכלל הקוסמולוגי , באחרונות נקנה לו לרעיון האנתרופולוגי עומקו ועם העומק נקנית ל...  To the book