|
|
לפני מספר שנים , ברשימה על שיח לוחמים , חיוויתי דעתי על אופיו הכושל של הדיון בשאלות מוסר בקובץ ההוא . ביקורתי הייתה מופנית לא נגד האבחנה המוסרית או הסנטימנטים המוסריים שביטאו המשוחחים , כי אם נגד השימוש המביך במושגים אתיים והניתוח האינטלקטואלי הבלתי מספיק . לצערי , נתקל אני בתופעה דומה בוויכוח בין משה אונא ומרדכי חיות . בגלל הכבוד הרב שאני מכבד את שני המתווכחים קשה היה לי להחליט על תגובה . החלטתי החיובית משקפת את החשיבות הרבה שחייבים , לדעתי , לייחס לצד הפורמלי של הדיון המוסרי . אין לי כל כוונה לנקוט במקום זה עמדה לגופו של עניין . הפסקה הבאה ממכתבו של משה אונא בעמודים 320 מאפשר לאתר את מה שנראה לי כמוקד המבוכה : לי נראה שגירושם של אלפי בני אדם ממקומם והריסת מקורות מחייתם ועבודתם מותר לכנות בלי גוזמה בשם "עוול . "גדול כי גם אילו היו עושים את הדבר אחרי שיקול יסודי ומתוך הכרת הכרח בטחוני היה זה נשאר עוול , שצרכי הבטחון אלצו אותנו לעשותו . צרכי בטחון מכריחים לעתים לעשות עוול בחינת הכרח לא יגונה . הם אינם הופכים עוול למעשה מוסרי . לפי הבנתי , לו "שיקול יסודי" היה מראה כי גירושם של אלפי בני ...
To the book |
|
|