פרק שבעה עשר ברכת הכוהנים

בהתחשב במשקל הרב המיוחס לברכת הכוהנים ובתשומת הלב המוקדשת לפרטי ביצועה , אך מעט נכתב על משמעויותיה הדתיות . מן הקטעים האגדיים המעטים העוסקים בעניין נראה שאלוהים עומד בפני בעיה רגישה . כוהניו רחוקים מלהתלהב מחובתם לברך את העם . הם מביעים את סלידתם בכך שהם מתעקשים על הדדיות : אחרי אמירת הברכה , הם אומרים : "עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו . " ! בנוסף הם מניחים הנחה ( שגויה ) שהברכה אינה חשובה בעיני אלוהים אם הוא בחר להאצילה למשרתים אנושיים . לעומת זאת , בני ישראל שאולי חשו בגישה הכוהנית נעלבו במידה מסוימת שה' לא מברכם בעצמו . על כן אלוהים מאמץ לעצמו טקטיקה דו ראשית : לשכנע את כני ישראל שאף שהכוהנים הם המבטאים את הנוסחה , הוא עצמו מברך את העם ; ולהזהיר את הכוהנים כי עליהם לבצע את המטלה בכל הרצינות , לברך את העם בלב שלם ובראש צלול , שכן רק ברכה הניתנת באהבה ראויה להעביר את מתנת האהבה של אלוהים . מדוע אלוהים אינו מברך אותנו באופן ישיר ? המדרש גורס כי עד זמנו של אברהם כל הברכות ניתנו על ידי אלוהים באופן ישיר . בהעירו על בראשית יב , ב , הוא קובע : " והיה ברכה" - כבר כתיב , "ואברכך" ...  To the book