פרק אחד עשר דימוי ודמיון במקרא

עצמה דתית בדימוי הספרותי לרוב מניחים כי רוח המונותיאיזם בכלל ורוח היהדות בפרט עומדות בניגוד גמור לרגישות אמנותית . עם זאת , בעוד שנאסר על היהודים ליצור דימויים חומריים , לא נאסר עליהם ליצור דימויים ספרותיים . זה ברור אפילו מתוך סקירה שטחית של ספרות המקרא . המקרא אינו אוסף דוגמות מופשטות אלא יצירת ספרות במלוא מובן המילה , גלריה של תיאורים פסיכולוגיים של האישיות האלוהית ושל בן דמותה האנושי - האדם . דימוי האל במקרא אינו מונוליתי ; האישיות האלוהית משתקפת דרך מגוון רחב של מראות אישיות . ישעיהו רואה באלוהים בן עיר מתוחכם ; יחזקאל רואה בו בן כפר פשוט . כפי שהעיר יחזקאל קויפמן , בחירת הנביאים הנכללים בקנון המקראי כוונה בחכמה . שכן על אף הדמיון התימטי הכללי , כל נביא בסגנונו תופש היבט אחר של הדמות האלוהית . אוהב דת אמיתי אמור להתלהב מהעושר והגיוון שביקורת המקורות וביקורת המסורת מעמידות לרשות הרגישות הדתית , לרוב מבלי דעת . על כן במקום להסתפק בתיאור יחיד של מעמד הר סיני , בידינו מגוון תגובות סובייקטיביות ; אחת משל פיקאסו העונה לשם ס , אחת משל רמברנדט הנקראת , j אחת משל בלייק הנקראת . p אלה - על ...  To the book