|
|
התהליך המקראי במהותו הוא תנועה מתואמת מן המאגי , הבלתי אישי והמכאני , הרחק אל עבר תפיסה אישיותית רחבה יותר . הטבע וחוקיו האימננטיים פוסקים מלהוות דאגה עליונה . בה בעת , בעוד הטבע מרוקן מאלוהותו , לעולם אץ שוללים אותו או רואים אותו כחסר ערך . להפך , הוא הופך לבמה שהאישיות מבררת את גורלה עליה . חופש ואחריות , אהבה בינאישית ובגידה , כעס ושנאה הופכים עתה למטפורות היסוד של החשיבה הדתית . האדם שולט בגורלו תוך שהוא עושה שימוש בחירותו שלא על מנת לשלוט במציאות הפיסית החיצונית באופן מניפולטיבי , מדעי , אלא כדי להיכנס לדו שיח אוהב עם האל ועם רעו , על רקע עולם שהוא בריאה אלוהית . נראה כי זו התמה העיקרית בספרות המקרא ככלל . הטבע הוא לשימוש והנאה ; אין הוא תכלית לעצמו אך גם אינו נטל או מכשול בדרך להשגת שלמות עליונה . אין קינה על ארעיות התופעות הטבעיות או כמיהה למהות בלתי משתנה שמעבר להוויה ולהתהוות . הטבע הוא הבריאה של ההוויה היחידה אשר אינה משתנה . ארעיות הטבע אינה אלא שיקוף של היותו נברא - תואר שהוא חולק עם האדם . אם לטבע יש קביעות כלשהי , היא אינה טבועה בו אלא מהווה חלק מתכנית אלוהית . עבור בני י...
To the book |
|
|