|
|
על פי דיני הראיות , אין לחייב אדם , ואין להוציא דבר מחזקת מה שידוע עליו , כלומר אין לשנות את הדעה על מה שמצב הדברים במציאות , אלא בראיה כדין . וראיה כדין היא אומדן על פי כל בני אדם או כל המעשים , חוץ מיחידים , ולא על פי רוב בלבד . הטעם לכלל זה יתבאר למטה בפרק העשרים . מכל מקום , לפי כלל זה , בני אדם פסולים לעדות אם הם ממין בני אדם שאין כולם אומרים אמת , בין משום שהם רגילים לשקר ובין משום שהם רגילים לטעות . כיוון שמיעוט ניכר או אפילו רוב של בני אדם אלה אינם רגילים לומר אמת , אין כאן אומדן על פי כל בני אדם ממין זה שהם אומרים אמת , ואינם נאמנים . סיעה כזו של בני אדם שאינם נאמנים הם הקרובים של בעלי הדין , שכן מיעוט ניכר של קרובים או אפילו רובם , אינם רגילים לומר אמת כשהם מעידים עדות הנוגעת לקרובם . אמנם מסוגיית התלמוד במסכת בבא בתרא ( קנט ע"א ) עולה לכאורה , שאין טעם לכך שקרובים פסולים לעדות , ודין זה הוא גזירת הכתוב בלא טעם . וזה לשון הסוגיה : "היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו , הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין ... דילמא גזירת מלד היא דאיהו לא מהימן ואחריני מהימני ול...
To the book |
|
|