|
|
כבר נתבאר בפרק הקודם , לעניין המוציא מחברו עליו הראיה , שאין אומדים את כל העדויות בכללותו ואין אומדים את טענות בעלי הדין בכללותן , כדי להסיק מהן באומדן אם היה המעשה לחובתו של בעל הדין או לזכותו . אומדים כל עובדה ועובדה לעצמה . אומדים כל עובדה שרוצים להעלות במסקנה מן העדויות והטענות על פי כל העובדות העולות ממצב הדברים במציאות הידועה , ולא על פי רובן . אומדים כל עובדה שמעידים עליה העדים או שטוענים בעלי הדין שרוצים לאמוד אם היא אמת , על פי כל העובדות שבמציאות הידועה . והוא הדין אומדן נאמנות העד בעדותו ובעל הדין בטענתו נאמדת על פי כל עובדה שהם מגידים וטוענים . נמצא , שכשבעל דין מביא ראיה לעובדה , בעדות עד או באומדן תוצאות מתוך עובדות שהוכחו בעדות , ועובדה זו מצטרפת למציאות הידועה כבר לדיין כאמת , ועם צירופה יש לאמוד שבעל הדין זכאי , יש לפסוק לזכותו . ואם בעל הדין חברו מביא ומוכיח עובדה נוספת , שכשהיא מצטרפת לעובדה הראשונה ולכלל המציאות הידועה , יש לבטל את האומדן הראשון המזכה , ויש לאמוד שבעל הדין הראשון חייב —יש לפסוק לחובתו . וכן בכל פעם שבה מוכיחים בעלי הדין עובדות נוספות על ידי עדות כש...
To the book |
|
|