|
|
כבר נתבאר בפרק הקודם , ששני בעלי דין שהביאו ראיות שוות המכחישות זו את זו , הרי הן מבטלות זו את זו , וכשאין ראיות לבעל הדין , הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה . ומפני מה אומרים שהראיה על המוציא מחברו , ואין אומרים שהראיה על המחזיק בממון ? לפי שרוב המחזיקים בממון מחזיקים אותו בדין והם בעליו , ואין רוב התובעים אותו בעלים , ואין רובם תובעים בדין . אילו היה להיפר : רוב התובעים היו בעלים ותובעים את הממון בדין , לפי שרוב המחזיקים היו גזלנים ומחזיקים שלא בדין — היה הכלל , שהמחזיק עליו הראיה . אבל תובע שאומדים את טענותיו באומדן לפי רוב שהן נאמנות , ונתבע המחזיק ממון שאומדים באומדן לפי רוב שהוא מחזיק כדין , והם שווים באומדן הנאמנות , מפני מה זוכה הנתבע ולא התובע ? מפני מה אומרים לתובע , שאומדן לפי רוב אינה ראיה ולפיכך הפסיד , הרי גם הנתבע אינו זוכה אלא באומדן על פי רוב ל ויש לומר , שאין כוח , מן הסברה או מן היושר או מן הדין , להוציא מזה וליתן לזה כששניהם שווים בטענותיהם ובראיותיהם . יש להניח למצב הדברים הקיים כמו שהוא בלא שינוי , ושב ואל תעשה עדיף מקום ועשה . 108 בבא קמא מו ע"ב . כלל זה של המוצ...
To the book |
|
|