|
|
בחלק הראשון נתבארו היסודות של עשיית דין בתלמוד , ולפיהם אין כוחו של הדיין אלא כוחו של כל אדם מישראל לעשות דין לעצמו , ואין כוחו של הדיין למנוע עבירה ולהרחיק מן האיסור אלא כוחו של כל אדם מישראל לעכב את חברו מלעשות איסור , ואיסור גזל בכללו . לפיכך , כשהולך בעל דין אצל הדיין שיאמר לו כיצד לנהוג עלפי התורה , הריהו כמי שהולך אצל בעל אומנות אחר , כגון רופא או שולחני , ושואל בעצתו כיצד עליו לנהוג ומה הדרך שילך בה , או כמי שהולך אצל בעל אומנות , כגון טבח ואופה וסופר ומלמד תינוקות , שיעשה לו דבר שהוא מומחה בו . וכשהולך אדם אצל הדיין שיאמר לו מה הדין אל שיעשה בשבילו דין שאינו יכול לעשות בעצמו , והדיין גומר בדעתו ומסכים לעשות כן , כיוון שאמר לו הדיין היאך עליו לנהוג לפי מצוות התורה , יכול כל אדם לכוף את בעל הדין לנהוג על פי דין זה ולא לעבור על איסור . על - פי יסודות אלה , יכול בעל הדין לילד אצל כל אדם שנראה בעיניו , שהוא יודע לפסוק את הדין לאמיתו וראוי לכך ומסכים לפסוק את הדין , אף על פי שלא נתמנה מלמעלה לשם כך להיות דיין קבוע שפוסק את הדין בעל כורחם של בני מקומו , ואף על פי שבני מקומו לא קיבלו ...
To the book |
|
|