|
|
האם פירוש הדבר הוא , שגם בשירת אסתר ראב משנות העשרים וראשית שנות השלושים מוצאים אנו אותו מאבק בין חוויית יסוד דיסאינטגרטיבית לבין ניסיונות מאומצים של ריאינטגרציה , שאנו מוצאים בשירת שלונסקי , אורי צבי גרינברג , יצחק למדן ומרבית בני דורם ? לכאורה , אכן כך הדבר . גם כאן , כביכול , מתאזנת התפוררות ה"אני" הרומנטי באמצעות ניסיונות מן הסוג המוכר לאחות ולבצר אותו מחדש על ידי המגע המחיה עם הטבע , המולדת , האתוס הציוני , המיתוס של האוטוכטוניות . ואולם , בעיקרו של דבר , המאבק הזה מתרחש בשירת ראב באופן שונה מאוד מזה המוכר לנו מיצירות המשוררים האחרים בני הזמן . שלא כמרבית המשוררים הללו אין ראב מנסה באמת להציל את "הסדר הסימבולי" שהתמוטט או להחליפו בסדר סימבולי אחר . עם זאת , היא גם אינה נכנעת בדרך כלל לתהליך האנתרופי , האורב , כפי שראינו , גם לה . לעולם לא היתה מסכימה , למשל , לחיות וליצור בעולמו השירי הדיסאינטגרטיבי של דוד פוגל . עדיפה בעיניה על אפשרות כזאת האופציה של השתיקה המוחלטת , שכן קיום ללא ריגוש ותנועה אין בו ממש לגביה . במיטב שיריה היא מוצאת לעצמה מוצא מן הדיכוטומיה של אינטגרציה ודיסאינטג...
To the book |
|
|