|
|
במבט ראשון אסתר ראב אינה נראית כמי שהיתה מועמדת ליטול חלק בתחושה ה"מודרנית" של התפוררות ה"אני" הרומנטי האורגני האינטגרטיבי . אדרבה , היא נראית לפחות בחלק משיריה הבולטים , כמי שבאה לבצר את הוויית ה"אני" הזה ולהעניק לו חיות שכבר ניטלה ממנו . כמה טעמים לכך . טעם אחד - אישי , ייחודי - כרוך במה שנראה כתחושת עצמות וכוח פנימי , שהיא שורש אישיותה . ראב אינה מעוררת בנו רושם של מי שמסוגלת לפקפק בתוקף ובריאליות של עולם פנימי סעור , מלא ריגושים עזים , כשם שאין היא מסוגלת לפקפק בתוקף ובריאליות של עולם חיצוני פיסי ( בייחוד נופי ) מוצק , מוגדר , עמוס מראות צבעוניים , קולות ובייחוד ריחות חריפים , מובחנים כל אחד לעצמו ריח" ) ימבוט רך , נוזל / וריח קימוש חריף . ( "מזדקר למעשה , שני אלה - ה"פנים" הסובייקטיבי טעון המתח והנוף האובייקטיבי , המלא כל כך את עצמו , את חומריותו , את צורותיו , מירקמיו , ריחותיו וקולותיו - אינם אלא שני פניו של עולם אחד , שסימניו העיקריים הם נוכחות , בליטות , עוצמה . בעולם כזה ספק אם התפוררות ה"אני" יכולה להתרחש . טעם שני ללכידות ולמוצקות ה"אני" של ראב הוא טעם היסטורי לאומי . המשור...
To the book |
|
|