עמדת דינים זרים ביחס להשלכות של הנבצרות להשבה

. 229 § עמדת הדין האנגלי בסוגייתנו אינה בהירה , אך נראה שכיום מבחין דין זה בין ביטול מחמת הפרה לביטול מחמת פגם ברצון . ביחס לביטול מחמת הפרה הדעה היא , בי לאור העובדה שהביטול איבו פועל רטרוספקטיבית , אין לייחס נפקות לחוסר האפשרות להשבה . זאת , להבדיל מהדין במקרה של פגם ברצון . י ספק רב אם יש מקום להבחנה זו . גם ביטול מחמת הפרה גורר חבות להשבה , ועל כן כלל לא ברור מדוע ההבחנה מוצדקת . ואומנם , יש מלומדים הסוברים , שבמסגרת דיני ההפרה נשלל סעד הביטול כאשר לא ניתן לבצע השבה . בעניין השלכות הפגם ברצון , מאפשר הדין , בדרך בלל , להשיב שווי במקום הנכס בעין כאשר אין ההשבה בעין אפשרית . אם גם השבת השווי אינה אפשרית , עשוי בית המשפט לשלול את זכות הביטול . . 230 § בדין הגרמני והצרפתי יש נפקות לאופן שבו נוצר חוסר האפשרות להשבה . אם הוא נוצר כתוצאה מאשמתו של הנפגע , אובדת הזכות לביטול . אם הוא נגרם באשמו של המפר , נשמרת הזכות לביטול למרות חוסר האפשרות להשבה . כאשר שני הצדדים אינם אחראים לאובדן האפשרות להשבה , נפרדים הדינים בקונטיננט בעמדותיהם : על פי הדין הגרמני נשמרת זכות הביטול . בדין הצרפתי אובדת...  To the book