רש"י , כידוע , הוא פרשן ולא פוסק . ברם , יש מקומות בפירושיו שבהם רש"י חורג ממסגרת הפירוש ופוסק הלכה . במאמרי "על מגמתו של רבי זרחיה הלוי בספר המאור" העירותי באופן כללי , שאין דרכו של רש"י בפירושיו לפסוק הלכה אלא במקום שבו הוא חולק על דעה מקובלת . בכוונתי להביא כאן ראיות להנחה הזאת . שלוש הן האפשרויות שבהן ניתן לעמוד על חריגה זו של רש"י בפירושיו : א . יש שאפשר לעמוד על כך מדברי רש"י עצמו ; ב . יש שהדבר משתמע מדברי רש"י , אולם אינו מוכח אלא לאור ההשגות של רבנו תם ; ג . יש שהדבר משתמע מדברי רש"י והשגות רבנו תם , אולם אינו מוכח אלא לאור הערות בספרי ראשונים על דעותיהם של קדמוני חכמים מן התחום האשכנזי צרפתי . אביא דוגמה לכל אחת מהן . שנינו : "האשה נקנית בשלש דרכים ... בכסף , בשטר ובביאה ... וקונה את עצמה בגט ובמיתת . "הבעל ברם , יש גם דרך שלישית שקונה את עצמה , אם כי במקרים נדירים ביותר , והיא ? על ידי הפקעת קידושין . מהו היסוד לאפשרות זו ? אמרו חכמים : "כל דמקדש — אדעתא דרבנן מקדש" הרי" ) את מקודשת לי כדת משה" = תורה "וישראל" = חכמים , ( ולפיכך יש בכוחם של חכמים להפקיעם : "ואפקעינהו רבנן לק...
To the book