|
|
כאמור לעיל , על פי הגישה הוולונטריסיטית , המנהג הנו ביטוי של הסכמה משתמעת של מדינות לכללים משפטיים . תימוכין לעמדה זו יש בכלל "המתנגד העקבי" . ( objector persistent ) על פי כלל זה מדינה יכולה להוציא עצמה מתחולת המנהג בכך שתפגין באופן 7 עקבי התנגדות לכלל המינהגי במהלך שלבי היווצרותו . " השימוש החשוב ביותר עד כה במונח זה נעשה על ידי בית הדין הבינלאומי בשנת 1951 בפרשת הדגה האנגלו נורווגית . השאלה שנדונה שם נגעה לאופן שבו נורווגיה חישבה את שטח המים הטריטוריאליים שבריבונותה ( בקליפת אגוז , נורווגיה טענה כי אין להביא בחשבון את שטח המפרצונים הפזורים לאורך חופיה ואת המים הכלואים בין החוף לשרשרת איים זעירים הממוקמת בסמוך אליו , ואילו בריטניה - המדינה התובעת - טענה כי יש להביא שטחים אלו בחשבון . ( בית הדין קבע כי גם אם נוצר מנהג בינלאומי המנוגד לעמדתה של נורווגיה זו לא תהיה כבולה 8 לו , בהיותה מתנגדת עקבית לכלל . " על מנת לזכות במעמד של מתנגד עקבי , על המדינה להביע התנגדות רציפה למנהג , כבר מתחילת הפרקטיקה היוצרת את הכלל , משמע לפני הפיכתו של המנהג למחייב . "" לא ניתן לייחס משמעות משפטית דומה לה...
To the book |
|
|