בחלק זה , העוסק בקבלת המצוות בגיור , נידונו עד כה , בעיקר , קבלת מצוות חלקית וההבחנה בין קבלת המצוות להודעתן . סוגיה שלישית מרכזית תשלים את הדיון ביסוד הנפשי בגיור , ועניינה המניע לגיור . אף סוגיה זו נידונה בתלמוד , ועסקו בה רבות ראשונים ואחרונים . המניע לגיור הוא השיקול , או השיקולים , שגרמו לגר לרצות להתגייר . יש להבחין בגיור בין המניע לבין ההתחייבות , שהיא גמירת דעתו של המתגייר לקבל עליו עול מצוות . זו ההבחנה הידועה בין מניע לבין כוונה , הקיימת בכל מעשה שבני אדם עושים מרצונם . בכל מעשה כאמור , יש להבדיל בין השיקולים החיצוניים , שהביאו את האדם להחלטה , לבין גמירת הדעת , שתוכנה הוא שלא לחזור בו מהחלטתו . אולם , בגיור הבחנה זו אינה קלה , שכן קבלת מצוות היא מהותו של גיור , וכפי שהתבאר למעלה , הרי בגיור אמת , קבלת המצוות הראויה היא מתוך קבלת עול מלכות שמים . לפיכך המניע הכשר לגיור חייב להיות הרצון "לבוא תחת כנפי . "השכינה וכן להיפך : מי שמתגייר לשם שמים , מסתבר שיקבל עליו באמת עול מצוות . ואמנם היו תנאים שסברו , שעצם קיומו של מניע זר יפסול את הגיור אף בדיעבד . לשון אחר : העדרו של מניע זר...
To the book