נביאי ישראל היו האוהבים הגדולים של עם ישראל והמוכיחים הגדולים שלו . הם ידעו לייסר קשות את העם , אבל גם לנחמו בשעותיו הקשות . לספרות העברית מראשיתה יש מסורת ארוכה של מחאה ושל ביקורת על העם , על מנהיגיו ועל תופעות מתוכו , וקריאה לחשבון נפש אישי וקולקטיבי . בה בעת היה בספרות תמיד גם יסוד אופטימי . היה בה מיסוד "הייאוש הפורה" שקרא ועורר את היחיד ואת הציבור להמשיך ולפעול , ולמצות את האנושי והיהודי שבו , אף על פי כן ולמרות הכול . גדול האוהבים המוכיחים היה הסופר יוסף חיים ברנר , שהביקורת שלו על כל הנעשה בעם היהודי ובארץ ישראל הייתה קשה ונוקבת . אף על פי כן , ואולי דווקא בשל כך , השפיעו דבריו כמו גם אישיותו . הציבור חש שדבריו הקשים נאמרים על ידי איש אמת , איש מוסר , מתוך הרגשת אחריות גדולה לגורלו של עם ישראל והזדהות מוחלטת עמו . ביקורת חייבת להישמע . אנשי רוח וסופרים חייבים להשמיע את קולם לפי מצפונם , גם אם דבריהם אינם נעימים לאוזן השומעים . ביקורת מעידה על כוח וחוסן דווקא . אבל יש גבול . אמנם זהו גבול דק , אבל בהחלט קיים . גבול זה הוא נחלתם של המשמיע ושל השומעים כאחד . את הגבול ניסח כבר ברנר ...
To the book