פרק א זיכרונותיו של טרוצקיסט

ל ' א אוניברסיטת מזמן עברתי ניו במרכז יורק אשר לסטודנט בכיכר על ושינגטון שם . לוב זהו , בניין בקמפוס מודרני של ומפואר - בעיניי מהודר ממש - ובו ספות וכיסאות נוחים , מרחב ואור בשפע וכל אותם מנעמים קטנים התואמים את מושגי המעמד הבינוני שלנו בנוגע ל"חיים בנעימים . " ביום המסוים ההוא היה הטרקלין הראשי ריק למחצה ; סטודנטים מעטים היו סרוחים להם על כורסאות , קוראים או מנמנמים , ופה ושם גלגלו שיחה על ספל קפה , בחבורות של שניים או שלושה . בשעה שעמדתי והתבוננתי בפליאה בשפע שבכל זה ובתמיהה על העצלתים שבכל זה , צף ועלה בי שוב זכר הדלות הפיזית והחיוניות הרוחנית של פינת ישיבה מס ' 1 בסיטי קולג' של ניו יורק . זיכרונות מעין אלה התעוררו אצלי לא פעם במהלך שנות השישים הסוערות . כל מי שנמנה בשנות השלושים עם הסטודנטים הרדיקלים השווה על כורחו את חוויותיו שלו ( או את זכרן של חוויותיו שלו ) למרידות שצפה בהן כעבור ימי דור אחד . הסכנה שבתרגיל מעין זה , בעיצומה של המהומה , טמונה בנטייה הטבעית להתלונן כדרכם של זקנים המחזיקים בנושנות : "מדוע אין הם יכולים להיות כמו שהיינו אנחנו "? למען האמת , הרי זו שאלה לגיטימית -...  To the book