נגד עמידתו של היחיד באחריות , שהותוותה בכאן , דין שתת קומם אותה דעה רבת עצמה של ימינו , שלפיה סוף סוף אין מציאות נודעת אלא ליצורים הקיבוציים , וכנגד זה אין ערך נודע לאישים אלא כל שהם עושיהם של אלה או כלי וינם ומכ שיריהם . אמנם אפשר לה להשקפה זו שלא תיתן את דעתה כלל על הקטיגוריה של קירקגור , שאינה אלא דתית בלבד , שלגביה העיקר הוא האיש בלבד , ואילו היצור הקיבוצי או שחשיבותו קיומו היא שנייה במעלה או—בחינת המון—שלילה , שיש להתרחק ממנה . אולם אם היהיר , ובאשר הוא יחיד דווקה , מכניס כל עצמו בתוך העולם , ואף העולם המיוחד של הציבור במשמע , אבל לא על מנת שמכאן ואילך יהא מדעת ומאמונה מפורשת כלי שרת של הכלל , אלא מתוך אחריותו וערבותו על חלקו בעסקת הכלל בעמידתו בפני אלוהים , שוב על כורחה של אותה דעה שתעמוד כנגדו ועל כורחה שתאמר לסתור אותו כולו עד יסודו . דבר זה יש בידה לעשות מתוך טעמים ונימוקים , שמעלה לה מגמת מחשבה מסוימת הנאה ויאה כנראה לרוח הזמן והוגנת לה . מגמה היא , שדורשיה הסכימה דעתם , עם כל החילוקים השונים שביניהם , על המטרה המשותפת לחציהם—יכנו אותה בשם 'ליבראליזם' או 'אינדיבידואליזם' א...
To the book