מתוך העקררן הפואטי

בדברי על העקרון הפואטי איני מתכוון לא להתקיף הכל ולא להעמיק . כשאני דן , ולו באקראי , בלוז של אותו דבר המכונה שירה , שמתי לי למטרה בייחוד לזמן אחדים מאותם שירים פחותים אשר הולמים ביותר את טעמי , או אשר השאירו בדמיוני את הרושם הברור ביותר . באמרי " שירים פחותים" אני מתכוון , כמובן , לשירים קצרים . והרשו נא לי , כבר מתחילה , לומר אילו מלים ביחס לאיזה עקרון , הנראה יוצא דופן במידה מסוימת , אשר , בצדק או שלא בצדק , תמיד השפיע על הערכתי הביקורתית לשיר . אני סבור כי שיר ארוך אינו בנמצא . אני טוען כי הביטוי "שיר ארוך" הוא בבחינת תרתי דסתרי . כמעט מיותר לציין ששיר ראוי לשמו אך ורק ככל שהוא מרגש , ברוממו את הנפש . ערכו של השיר הוא בשיעור ההתרגשות המרוממת הזו . אלא שכל מיני ההתרגשות הם בני חלוף , כפי שנגזר על פי צורך נפשי . מידת ההתרגשות הדרושה לזכות שיר בתואר זה לא תוכל להחזיק מעמד לאורך חיבור ממושך . כעבור חצי שעה לכל היותר היא תידלדל - תיכשל - תתעורר דחייה - ובפועל יחדל השיר מהיות שיר . אין ספק שרבים התקשו ליישב את משפט הביקורת , שיש להתפעל באדיקות מ"גן העדן האבוד" לכל אורכו , עם חוסר האפשרות...  To the book