ג. ההצברה כפשרה

טיעון מרכזי כנגד ההצברה מבקש להציגה כאיום על יעילותם של הגופים המופרטים וכסיכול של מטרת ההפרטה . בפרקים הקודמים עסקתי בהצדקות להצברה וביקרתי את טיעון היעילות במתכונתו הקיצונית . עם זאת אין משמעות הדבר כי אני דוחה על הסף את כל הטיעונים התומכים בהפרטה . תפיסת ההפרטה כהצברה מכירה בלגיטימיות של מניע הרווח הקיים אצל התאגיד המופרט . בשונה מן הגוף הציבורי הקלאסי , אשר אין לו דבר משל עצמו , לגוף המופרט יש אינטרס אישי פרטי גם כאשר הוא פועל בכובעו השלטוני ציבורי . ההצברה מכירה בלגיטימיות של הרצון להרוויח , ואולם רצון זה אינו יכול להיות המשתנה היחיד שלאורו יפעל הגוף המופרט ואף לא המשתנה העיקרי . הרווח יהיה לגיטימי לאחר שיובטח האינטרס הציבורי במתן שירות איכותי , אשר מגשים את חובת המדינה ( והשותף המופרט ) לקיום מינימלי בכבוד . תפקיד ההצברה ומשפט שירות הציבור , אשר יגשים אותה , הוא לכוון את הגוף המופרט בפעילותו . ההצברה מחייבת לערוך איזון אינטרסים ' , שיתחשב הן בטובת הציבור והפרט המטופל והן באינטרס הכלכלי ובזכויות החוקתיות של הגוף המופרט עצמו . אתגר ההפרטה כהצברה הוא במציאת הפשרה והאיזון בין הצברת ה...  To the book