כפי שהראיתי בפרק הקודם , קלוזנר פירק לגורמים , בפרשנותו החדשה לצמיחת הנצרות , את ה'אגדה' על בן האלוהים מתוך ניסיון להחזיר את תפקיד גאולת האנושות מהנצרות אל העם היהודי השב לארצו . התקומה האותנטית ממוות לחיים אינה תלויה אפוא בליגינדה הנוצרית על תחייתו של ישוע מן המתים אלא בציונים - המגשימים בפועל של רעיון הגאולה המשיחי . לנוכח זאת היה אפשר לחשוב שקלוזנר וקבק משקפים דעות דומות , שכן אחרי הכול , פסגת המחקר והיצירה של שני האנשים האלה עוסקת בישוע . אבל הבירור על במשעול הצר הוא עוד עדות לכך שמחויבות לציונות אינה מולידה אחדות דעים בקרב אותם אלה המבקשים להשיב את ישוע לציון . אף שנשכח מעט היום , קבק היה מאותם יחידי סגולה שזכו לכך שרבים יקראו את ספריהם בשקיקה , אף על פי שהביקורת , עד במשעול הצר , לא היטיבה עמו במיוחד . זמן קצר לאחר פטירתו העריך ברוך קרופניק שסגנון הכתיבה של קבק , שהיה "קל ושווה לכל , "נפש תרם לפופולריות שלו אבל גם יחסו אל הגיבורות בספריו יצר קהל קוראות גדול , תופעה יוצאת דופן לספרי תקופתו , שקהל היעד שלהם היה בעיקר גברים ' . קוראיו של קבק נהנו לא רק מן היצירה הספרותית אלא גם מרעי...
To the book