פרק שלישי ימי אבל ותפילות לאחר השואה

עם סיומה של מלחמת העולם השנייה , בשנת , 1945 נמתח קו של תיחום בין ההצלה לבין ההנצחה . עד לשנה זו שימש המונח "שואה" מלה נרדפת לקטסטרופה בהתהוותה . מכאן ואילך עבר המונח מטמורפוזה סמאנטית ופסיכולוגית כחלק מתהליך הפיכתו לאחד המרכיבים הדומיננטיים בזיכרון ההיסטורי היהודי של העידן המודרני . ביטוי אחד למטמורפוזה זו ניכר בתחום ההגותי והליטורגי . כבר בשנה הראשונה לאחר תום המלחמה החליפו האזכרות לקרבנות השואה את עצרות ההתעוררות , והתפילות לעילוי נשמותיהם של הקדושים תפסו את מקומן של התחינות למען הנרדפים , שאיפיינו את היצירות הליטורגיות שחוברו בשנות המלחמה . עם חלוף הזמן התמסדה מגמת ההנצחה והתהליך נתן אותותיו הן בצורתן של התפילות המיוחדות שנתחברו והן בתוכנן . מגמה זו , ובפרט ביטוייה הליטורגיים , הן שתיים מבין הסוגיות העומדות במרכז הדיון בפרק זה . בד בבד עם המעבר הכרונולוגי מדיון בתפילות שנכתבו בשנות השואה לאלו שהנן בנות זמננו , צריכים אנו להרחיב את יריעת הדיון ולהקיף גם היבטים פילוסופיים וסוציולוגיים של מגמת ההנצחה . צעד זה הכרחי לאור ההתפתחות המתמדת , שחלה בארבעים וחמש השנים האחרונות , בגישותיהם של...  To the book