אחוות צופיות בנוף העירוני: אסלום והקצנה דתית בירושלים האיובית והממלוכית

נמרוד לוז במאות הראשונות לאסלאם כוון המונח זאויה לפינה או לאזור צדדי בתוך 1 מסגד , שבהם ישבו שיח' וקבוצת תלמידים לצורכי לימוד . לא היה זה מבנה בעל סגנון ברור או אופייני , אלא על פי רוב חלק מהמסגרת הארכיטקטונית הקיימת של המסגד . מהמאה השתים עשרה ואילך יוחד המונח זאויה ( והמונח המקביל ח'אנקאה ) למבנים מובחנים ונפרדים מהמסגד , כשהמסגד ממשיך 2 לשמש כמרכז הדתי ובעיקר לתפילה . מבנים אלה , שהיו ישויות ארכיטקטוניות עצמאיות , הם הביטוי הפיסי הממשי לתהליכי התפתחותה של התופעה הצופית והתפשטותה בחברות מוסלמיות . כניסתה של הצופיות אל זרם החיים המרכזי , תהליכי הפורמליזציה והגיבוש שעברו האחוות הצופיות ( טריקה בלשון יחיד ) וקבלתן על ידי הזרם הלמדני האורתודוקסי ועל ידי שליטים הובילו לעלייה ניכרת במספר האחוות , ובעקבות זאת גם במספר המבנים שעמדו לרשותן . זאויות רבות הוקמו על ידי בעלי אמצעים ועל ידי סוכני שלטון בעבור שיח'ים כריזמטיים שעמדו בראש אחוות צופיות . דוגמה מובהקת ליחסי חסות כאלה בין שיח'ים צופיים לבין בעלי משרות ומעמד ניתן למצוא בקשר ההדוק שנוצר בין הסולטאן אל מלכ אל ט'אהר ביברס 1260 ) ( 1277 לב...  To the book