עברית אשכנזית ועברית שנתמזגה ביידיש

היסוד המכריע ביידיש , המעניק לה את הגושפנקא ה"יהודית" שלה , הוא העברית . האלפבית העברי קובע גבול סופי סביב כל טקסט יידי , ומפריד בבירור בינו ובין הגרמנית ובין כל שפה לא יהודית אחרת . אמנם , היו כמה ניסיונות לכתוב יידיש באותיות לטיניות , כדי לפתוח אותה אל הקורא האירופי , ואף פורסמו כמה ספרי שירה באותיות לטיניות . לו הצליח הדבר , ייתכן שספרות יידיש הייתה נגישה יותר לקורא האירופי , והייתה יוצרת רצף אל ספרות בשפות אחרות , אף שהדבר היה עלול להיעשות במחיר הקרבת , "יהודיות"ה שהיא תכלית הקיום של תרבות זו . ז'בוטינסקי ואחרים ניסו לעשות דבר דומה - ללא הצלחה לאורך זמן - ביחס לעברית , דבר שעלול היה לקטוע את הקשר בין העברית בת זמננו ובין הטקסטים הקלאסיים . איתמר בן אב"י , בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה , פרסם בירושלים עיתון עברי באותיות לטיניות . משה מנדלסון הבין בשעתו את ערך האלפבית לגידור הטקסט בתוך תרבות או מחוצה לה : כאשר ניגש לתרגם את התנ"ך לגרמנית טהורה , במקום השפה , "המעוותת" יידיש , בכל זאת פרסם אותו באותיות עבריות , כדי להגיע אל קהל יהודי . אולם מתוך התרבות עצמה אין די באלפבית : ...  To the book