אראלה בראון / התיאטרון וכפילו: האכזריות במחזות של חנוך לוין

העדרו של פרק על התיאטרון בספרים מרכזיים העוסקים בפוסט מודרניזם , מעיד כי מקומו של התיאטרון במיפוי המעבר ממודרניזם לפוסט מודרניזם עדיין לא זכה לתשומת הלב הראויה ' . במקרים רבים יצירות דרמטיות משנות השישים ואילך עדיין נסקרות במונחים מודרניסטיים . ממצב דברים זה עולה מסקנה תמוהה : או שהתיאטרון בן זמננו לא התברך באותה מידה של פוריות וגיוון המאפיינים את המודרניזם - שהצמיח יוצרים כגון סטניסלבסקי , סטרינדברג , פירנדלו , ארטו , ז'נה , בקט , יונסקו , דירנמט ורבים אחרים , או שנכשלנו באיתורן של מגמות פוסט מודרניות בתוך הקאנון התיאטרוני . המכנה המשותף לשתי אפשרויות אלה מצביע על ייחודו של התיאטרון ביחס לתולדות עצמו . לפי בנג'מין בנט , ( Benjamin Bennett ) העדרה של היסטוריה רציפה ואחידה של הדרמה מצביע על אנומליה במעמדה : היא קיימת גם בספרות , כאחד הז'אנרים שלה , וגם מחוץ לספרות , כז'אנר שקיומו מותנה במימוש 2 תיאטרלי . לדבריו אותה" , פתיחות של היצירה הדרמטית כלפי ה'חוץ' , "שלה החסינה בפני "המטאפורה האורגנית" של הצורה הספרותית והרעיון של אחידות התגובה , יוצרת פרדוקס : "לדרמה לא יכולה להיות היסטוריה , ...  To the book