ב. האהבה ככוח אפיסטמולוגי

במסתו הנזכרת של בובר "עם מוניסט" ( לעיל עמ' , ( 211-210 , 205 , 135-133 המוקדמת לתקופתו הדיאלוגית , העמיד בובר שני אופני מגע עם המציאות , פסיבי 10 ראו גם לעיל פרק שמיני , סעיף ה . ואקטיבי , שהתגלגלו אחר כך לתוך הגותו הדיאלוגית . העולם אינו נשאר אדיש בפני מגעו האקטיבי של האדם , היוצא לקראת הדברים בעולם , ואף הוא בא לחבקו , ובחיבוק הדדי זה "יודע" האדם את העולם בדרך אחרת היות שהעולם מעניק לו אז את סודו ( עם מוניסט , . ( 27 אדם המתקשר כך אל דברים בעולם הוא עבור בובר האדם האוהב : האדם האוהב הוא זה התופס באופן שאינו יחסי כל דבר שאותו הוא תופס ... בזמן ההתנסות לא מתקיים שום דבר אחר , שום דבר להוציא את הדבר האהוב , המתפשט אל העולם ומתלכד עמו ללא חציצה ... לבו של האדם האוהב , בעל כוח חלום והער מלכתחילה , רואה את הייחודי ... מה שאתה מחלץ ומצרף הוא תמיד הפסיביות שבדברים . ברם האקטיביות שלהם , מציאותם הממשית , מגלה את עצמה רק לאדם האוהב היודע אותם . וכך הוא יודע את העולם . בתכונותיו של האהוב , שאת עצמיותו הוא מממש , הוא מגלה את הארשת אפופת הסוד של היקום . אמנות אמתית היא אמנות אוהבת ... מדע אמתי ה...  To the book