בובר דן ב"אתה , "הנצחי ביחס אליו וביחס שבינו ובין שלוש הרשויות שבהן מתקיימת הזיקה הדיאלוגית במיוחד בחלק השלישי של ספרו "אני , "ואתה אם כי "האתה הנצחי" נזכר בקצרה גם בשני החלקים הראשונים של הספר . אף שבובר הרבה להדגיש את חשיבותה של המציאות הארצית כמרחב שבו מתקיים דיאלוג בין שמים לארץ , ואף ש"כל אתה שנתייחד הוא אשנב אליו , לאתה הנצחי" ( אני ואתה , , ( 57 ראה בובר לנכון להצביע על הצורך לכונן "זיקה ללא מיצוע אל אתה זה שלפי מהותו אינו עשוי להיות ללז" ( אני ואתה , שם ) < אתה זה ששני משרתיו הגדולים הם התפילה והקרבן ( שם , . ( 63 במסגרת דיונו הכללי ב"אתה הנצחי" הקדיש בובר — כהמשך לדיונו בתפילה ובקרבן במרחבים שבהם ייתכנו חיים דיאלוגיים — דיון מפורט להשוואה בין המצב הדיאלוגי ובין סוגים שונים של מצבים מיסטיים הידועים מתולדות הדתות ( שם , . ( 73-63 דיון מקיף זה של בובר בסוגיית היחס בין הדיאלוג למיסטיקה בספרו "אני ואתה" הביא אותי לשאול מדוע חשוב היה לבובר לדון שוב בסוגיה זו , ומדוע דווקא בדיונו ב"אתה ? "הנצחי נראה לי שבובר בחר לעסוק שוב בסוגיה המיסטית בדיונו ב"אתה הנצחי" משום שהיחס הישיר ל"אתה הנצח...
To the book