|
|
ביום אביב חם , היום הראשון לעבודתי בבית הספר , "מופרעים"ל כך קראו לבית הספר העמלני , הובילה מירה היועצת את רינה ודחקה אותה אל חדרי . רינה נחשדה בפיגור שכלי ואני הייתי אמור לאשר זאת . הילדה בת השבע נבלעה בתוך מעיל חורפי גדול ממידותיה . הכובע היה רכוס היטב , ועיניה הציצו במבט מבוהל כמתוך חרך . הושטתי לה יד בחיוך מודגש בדי להפיג חששות , אך היא התכווצה עוד יותר בתוך מעילה . רק לאחר שחדלתי מן המאמצים המיוחדים ליצור אווירה מרגיעה לקראת המבחנים שהועדתי לה , רפתה מתיחותה . היא פתחה את רוכסן המעיל , התירה את הכובע , ואני מצאתי עצמי מרותק אליה בשיחה על התאבדות . במהלך גישושי ההכרות שלנו שאלה רינה אם היא יכולה להשתמש בנייר ובצבעים , שהיו מונחים על השולחן בדיוק למטרה זו . כשאישרתי את בקשתה , ציירה ריבוע גדול ובו שני קווים אלכסוניים , שהיו כביש . על הכביש ציירה מכוניות . מצדו האחד של הכביש ציירה דמות ילדה , וממול , מצדו האחר של הכביש , דמות גדולה יותר , שקראה לה . "אשה" רינה פנתה אלי ישירות : "תגיד לי , אתה יודע מה זה " ? לא לקחתי סיכון . היא המשיכה : " הילדה הזאת רוצה , "להידרס ונתנה בי מבט בוחן ....
To the book |
|
|