העשור האבוד" של כלכלת ישראל מאופיין דווקא בריבוי תוכניות כלכליות , ובמספר רב של שרים כלכליים שניסו להוביל את המשק הישראלי להתאוששות ממשית , ולחלצו מן ההאטה הכלכלית והאינפלציה הגבוהה . הדילמה המרכזית של העשור האבוד הייתה , שהתנאי הבסיסי של מנהיגות כלכלית יעילה היינו : יציבות פיננסית לא התממש . שרי האוצר ניסו להעביר תוכניות כלכליות ללא פתרון יסודי של בעיית הגירעון והחוב הלאומי , לכן אפריורי ברור היה שהם ייכשלו . בתקופה זו קיבלו שרי האוצר ( רבינוביץ , ארליך , הורוביץ , ארידור , כהן אורגד ומודעי ) גם כנתון אקסוגני ( מחוץ לתחום השפעתם ) מבחינתם , שמשקל הביטחון בתוצר מגיע לכרבע מן התוצר הלאומי , ולפיכך כמעט לא נשארו משאבים להשקיעם בתשתיות פיזיות ובחינוך . רובם לא ניסו גם לפגוע ברמת הצריכה הפרטית , וגם מסיבה זו לא נשארו די מקורות להשקעה בגורמי צמיחה . לאורן של מגבלות אלו , ניסו שרי האוצר לבנות תוכניות כלכליות שמראש היו חסרות סיכוי . ארליך ופלומין ניסו ליצור ליברליזציה בשוק המט"ח , בתקווה שזו תביא להתייעלותו של כל המשק הלאומי , אולם נכשלו ולאחר מספר חודשים חזרו בהם מן התוכנית , כאשר שיעורי האי...
To the book