א. חושים והכרה

שורש הדואליות קרום . אם לא בעת העתיקה כי אז במפורש בסכולסטיקה של ימי הביניים , שראתה באדם שניות של גוף ונפש , רוח אלוהית וחייתיות . רעיון הסינתזה האסתטית בין החושים להכרה פותח רבות בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה , בעקבות הגיגיהם של אלכסנדר באומגרטן ועמנואל קאנט , וכתגובה לפילוסופיות החושים ( האסתטיים , המוטוריים וההכרחיים ) של האמפיריציסטים הבריטיים . בעקבות קאנט בעיקר , עוד ועוד פילוסופים ראו באמנות , וביפה בעיקר , מפלט יחיד ואחרון לאיחוי הקרע שבין פן ההכרה והתבונה לבין פן החושים - היצר והגוף . אם פרידריך שילר סבר ש"דחף המשחק" ( המוצא מירב ביטויו ב"צורה ( "החיה מפשר בין "דחף החומר" ( דחף ההכרה שבערוץ החושים ) לבין "דחף הצורה" ( דחף ההכרה שבערוץ התבונה , ( הרי ששלינג כבר ראה ביפה ובאמנות ביטוי אובייקטיווי של אינטואיציה אינטלקטואלית , המאחדת סובייקטיוויות ואובייקטיוויות , חירות והכרח , תבוניות וחושיות , אינסופיות וסופיות ; מבחינה זו , התחבר שלעג לתפיסת היופי הניאו אפלטוניסטית , שהרבתה להגדיר את היפה במונחי אחדות הסופי והאינסופי . ארתור שופנהאואר המשיך במסלול דומה , עת ראה ...  To the book