פרק עשרים וארבעה נלך כל עוד יעמדו לנו הכוחות

על יצירתה של אידה פינק בלילות אנו עתידות ללכת , בימים נישן ביער . נמשיך ללכת — ובלבד שנתרחק מן המחנה , נלך כל עוד יעמדו לנו הכוחות . אידה פינק , נלך בלילות נישן בימים א אידה פינק נולדה בז'בראש שבפולין בשנת 1921 ועלתה ארצה בשנת . 1957 היא סופרת הכותבת בלשון הפולנית וחיה בישראל . כפי שמתברר מן הכתיבה האוטוביוגרפיה שלה , היא הצליחה להימלט מן הגטו ועברה את תקופת השואה בנדודים ממקום למקום ב'תחפושות' שונות . כסופרת שבמצב של שלווה שנים רבות אחרי האירועים שחזרה את קורות ימיה המסוערים בשנות הארבעים , עמדו בפני אידה פינק אותן שאלות שהציגו לעצמם סופרים אחרים , שניסו להתמודד עם נושא השואה בלי לשטח ובלי לנפח אותו ' . מבקרת הניו יורק טיימס פרננדה אברשטד מנסחת את הסוגיה כך : "האם אפשר עדיין לומר משהו שלא נאמר ? האם יש מישהו מוכשר כל כך עד שיהיה מסוגל לטלטל את אפר הטרגדיה , ומשהו מתוכו יחזור ויפעל על חושינו Eberstadt ) " ? r 7 TK . ( 1997 פינק מנסה להשיב בסיפוריה בעיקר על שאלה מרכזית אחת , ותוך כדי כך היא מצליחה "לטלטל את אפר : "הטרגדיה האם יכולה חוויה גרוטסקית בלתי אפשרית זאת לעבור תהליך של הומניזציה...  To the book