"השיח הביקורתי": פתוס מוסרי ורטוריקה טקסית

הטקסט שלי פועל בעיקר על מי שאומר אותו . הוא מוסר מסרים על ידי כך שהוא מעדן את הדובר , לא תוקף את השומע . יוסף אל ^ ור , "המוגן מאליו" הקריאה בתיאוריה של הפי . סי . דורשת מידה של הסתגלות . המאמרים עמוסים ומפותלים , גדושים בטרמינולוגיה חדישה , כעין ז'ארגון מקצועי , שבו משמשים מושגים שעצם משמעותם , כפי שמעידים הכותבים , אינה רק מופשטת , אלא גם נזילה ומתחלפת . כתיבה מן הסוג הזה , אומרים לנו , אינה מייצרת תזה , אלא מהווה פעילות . אין בה טענות אבל יש בה תנועה . היא עמוסה בהרהורים רפלקסיביים ובהתייחסויות לטקסטים קרובים ברוחם , ויוצרת רושם של דיסיפלינה סגורה , אטומה להבנה מבחוץ . אבל חלק גדול ממה שנראה כאי סדר מתבהר כאשר תופשים את השיטה ומבינים את המוטיבציה שמאחוריה , שהיא כעין עמוד שידרה שסביבו נבנית הכתיבה . חלק אחר נשאר מעצם טבעו , מעצם תפישת הלשון המוצהרת שלו , מעורפל . אבל גם הערפל הוא מגוף העניין ואם לא ניתן לסלקו , הרי שלפחות אפשר להבין את שימושיו המסוימים ( והשיטתיים ) ואת תפקידו בתוך מסגרת ה"שיח" הזאת . את הסוג הזה של רטוריקה לא ניתן להפריד מן התכנים שהיא מבקשת להעביר וגם לא מן הפרדוק...  To the book