שיחרור וחופש מול "סחרחורת החירות"

אירווינג האו פותח את מאמרו "חברת ההמונים והמבדה הפוסטמודרני" ברסקולניקוב . מה היה קורה , שואל האו , אם גיבור "החטא , "ועונשו בנקודת השפל שהובילה אותו לרצח , היה מקבל מכתב ובו הצעה למלגה מטעם קרן גוגנהיים . התשובה שלו היא שמלגה כזאת היתה פותרת אותו ממצוקותיו וכנראה היתה מונעת את הרצח . התרגיל של האו לא נועד לפתור את הבעיה של רסקולניקוב , כמובן , וייתכן שאותה מלגה לא היתה מועילה לו עד כדי כך . אבל לא זאת השאלה . הרעיון שהאו מבקש להציע הוא שבחברת ההמונים אי אפשר יותר לכתוב רסקולניקובים , מפני שסוג המצוקות השתנה . המצוקות הישנות , מצוקות קיומיות ממש , פחות או יותר נעלמו מרוב החברות האלה ( אמריקה , מאז שפורסם המאמר של האו , דווקא החזירה אותן ) גם בלי שכולנו נקבל מלגות של קרן גוגנהיים , ואת מקומן תפשו מצוקות חדשות . הקיום - שהרעב , או הקור , או המחסור בקורת גג או העריצות , כמעט נעלמו ממנו לחלוטין - הפך באסה אופן לבנלי עד זרא , והבנליות הזאת עצמה הפכה לסוג מונוטוני של מצוקה . עושה רושם שהיעלמן של המצוקות הישנות קשור בעלייתן של החדשות . שהיעלמו של המאבק על הקיום , והקיום הנוח יחסית , הם שהוליד...  To the book