פוסטמודרניזם כחוויה: הלם ההווה והלם השפע

כבר די הרבה זמן שאנשים חדלו להבין והם יכולים רק להתפלא . אמיל אז י אר כל" , החיים לפניו " ג'ימסון תיאר את התחושה הפוסטמודרנית כהלם . ההלם הוא כפול : מצד אחד הלם של שפע שמעבר לנקודת הרוויה ( שפע באינפורמציה , במוצרי צריכה , באפשרויות , ( ומצד שני הלם הווה - הווה שהוא כאילו תלוש ממהלך הזמן . הוא מפתיע . הוא חדש . הוא לא צומח מתוך העבר ולא רומז כלפי כיוונים בעתיד . בשני האגפים תחושת ההלם משתקת . היא לא מאפשרת פרספקטיבה , או מרחק , שיניחו לאדם לעכל , לארגן את המחשבות , לנסח את הרגשות . אנחנו יכולים להידהם , להתפלא , אבל נוצרו קשיים חדשים בדרך אל ההבנה ואל הרגש . הלם ההווה מתבטא במובהק בתחושה שנעשתה בולטת כל כך באומנות של הזמן האחרון : התחושה שהשפה ששימשה את האומנות בעבר איבדה את משמעותה . העבר נעשה חסום . במאמר על קובץ הסיפורים "הסיפור החדש , מבחר הסיפור העברי החדש " 1985-1995 כתב נסים קלדרון שהקו שבלט לעינו בסיפורת הזאת הוא התחושה שמצבור הניסיון , הידע והתרבות של העבר , אינו נגיש לכותבים צעירים . קל מאד לזקוף את התחושות האלה לחובתה של הבורות , כפי שנהוג אצלנו לעשות . אל שאלת הבורות נגיע ב...  To the book