שובו של המרכז המסחרי

כש"משינה" כתבו "רק אני ואנוכי נורמלי מכולם , בתחבורה הציבורית נוסע אל הים" בדרך" ) אל , "הים מלים ולחן שלומי ברכה , מתוך "גבירותי ורבותי : , ( "שינהמ הם אמרו משהו שאנשים מאר מאד רצו לשמוע . אנשים רצו לשמוע שהם נורמלים , והם רצו לגיטמציה לזהות שלהם , שלא באה מתוך ויכוח עם הדור שלפניהם , אלא מתוך השוואה עם צעירים אחרים בעולם . הם גם רצו פזמונאות בעברית שתהיה שלהם , שכדרכם של פזמונים לא סוחבת את המשקל הכבד של מסורת הכתיבה בעברית . השובבות הסנטימנטלית של פזמונאות הפלמ"ח בנוסח חיים חפר , או הסנטימנטליות pxn w rr ^ של נעמי שמר , נראו לא רלוונטיים לחוויה האישית שלהם . היה בהם משהו קרתני וטפל בשבילם , ובעיקר מלאכותי . זאת לא היתה עברית שאפשר סתם לנסוע בה באוטובוס לים . לאוטובוסים של הפלמ"ח היה ערך מוסף רומנטי של דילז'נס , ולסנדלים של היאחזות הנח "ל בסיני היתה תוספת של סמליות חלוצית . האלטרנטיבה הראשונה , העברית של להקות הקצב , ראשית הרוק , בדרך כלל ( בהחלט לא תמיד ) נשמעה כמו חיקוי אנגלית בעברית . וגם לה היה משקל יתר של סמליות . היא היתה איקון של פופ . "בובה" לא היתה הבחורה שעליה דיבר השיר...  To the book