|
|
איאון מודה כי דבריו של סוקראטס על ההשראה האלוהית נוגעים בנשמתו ' נגיעה מוזרה' ( שם , . ([ 535 ] 79 עם זאת , הוא מבקש לסייג את ייחוס השיגעון לראפסודוס . 'טובים דבריך , סוקראטס , אך לא עד כדי להכניס בלבי שמתוך כפייה ושיגעון מקלס אני את הומירוס' ( שם , . ([ 536 ] 81 איאון אומר בכך כי אין קשר הכרחי בין כפיפות אדם לאלים ופעולתו מכוחם ולא מכוח עצמו , ובין מה שסוקראטס מתאר כשיגעון . הוא מבטיח לסוקראטס כי בשמעו את דבריו על הומירוס ייווכח לדעת שאין בהם שיגעון . בסופו של הדיאלוג מוכן איאון לקבל את תאוריית הכוח האלוהי שמציע לו סוקראטס , ולו רק כדי שלא להיחשב לשרלטן המתיימר לדעת את שאינו יודע להסביר . סוקראטס מציג את המסקנה המוסכמת : 'ברוח אלוהים , לא בחכמה מלומדה , מפאר אתה את שירת הומירוס' ( שם , . ([ 543 ] 89 חכמה , על פי סיכום זה , מנוגדת ל'רוח . 'אלוהים אמנם הדיאלוג מסתיים בכניעתו של איאון אך ניתן , כמדומני , להקשות בשמו קושיות אחדות : . 1 מקרהו של איאון מעיד שיש בכל זאת מעין מתכונת בהשראה האלוהית וכי אין היא מנותקת לגמרי מתכונותיו ונטיותיו של האדם הזוכה לה r עובדה היא כי איאון זוכה להשראה ...
To the book |
|
|