הקהל של מחזה המיתוס

הבדל בולט בין שני הז'אנרים , מחזה המיתוס והקומדיה , הוא מרחב הפנטזיה של הדמויות . במחזות המיתוס , הסבל הפיזי הוא הנושא היחיד שעליו מדברים העבדים . לפעמים הם מקווים לצאת מזה . בדרך כלל הם מציעים פשרה לאדונים , כמתואר כבר . רגעי ה'מטאפיזיקה' היחידים הם ההתרגשות ההורית , כאמור כבר , ואף זו אינה מרחיבה את הבמה למקומות אחרים , למקומות שבהם אפשר יהיה למצוא גאולה , במחשבה או בדיבור . יש רק מקום אחד במחזות הללו , מקום ההתרחשות הסצינית : כאן , מול הצופים . עניין שונה לגמרי מתרחש בקומדיה , כל הזמן , בחסות הפארודיה , כלומר בעזרת המשחק בין אמון לאי אמון , של העבדים על הבמה ושל הצופים : זהו משחק הפטישיזם . במחזות המיתוס שלו מתעקש לוין לוותר על הדמיון כגיבור , ובמרכיב לגיטימי של הצופים . יש רק מה שרואים ומה שצריך להבין על מה שרואים : הצגה "ריאליסטית" של כריתת ראשים , ניקור עיניים , גדיעת אברים וסירוס , עד מוות . הדמיון נקרא לסגת מפני משהו אחר , מפני הסבל . הקהל אינו נקרא לטפס אל המקום שבו נמצאות הדמויות בקומדיה , בתנועתן בין הזיה לביטולה , אלא כמעט להיפך : הקהל מתבקש לוותר על האשליות שלו לטובת איזו ...  To the book