כיוון שהצפייה בתיאטרון מערבת סוג של פאסיביות , גוזר ממנה לוין גם טענה מוסרית על היכולת לראות זוועות ולשתוק . אחרי שהאם ( ב"הילד ( "חולם פונה אל רגשי האב השכול של הקברניט , כך הוא משיב לה רב-. החובל אני לא יכול לחשוב על ילדתי המתה לפי הזמנה , כשלמישהו אחר נוח . יש מועדים להיזכר בה , יש יום פטירה , יש חג וזיכרון . כעת יש לי עבודה . אני עסוק . אבל אמרי לי , זה מטריד אותי : למה שילדתי שלי תמות , וילדך יחיה ? ואיפה את היית כשמתה ? לא שמעתי אותך צועקת או מתפללת אז . הזדווגת עם בעלך ושתית יין כשילדתי גססה לי בידיים ! ( מלאכת החיים ואחרים , . ( 285 איפה נמצא המחזה ביחס לצופים ? האם הוא שואל אותם שאלות כאלה ביחס לממשות ? התשובה היא חד משמעית - כן . לא משום שכל שאלה מוסרית בתוך מחזה מופנית אל הצופים , אלא משום שבז'אנר הזה מעמת לוין את צופיו עם עצמם , בדרך שעוד נבין לקראת סוף הפרק . ב"עווית , "והתפתלות אחרי שהמענה גמר להשתין על פניו של המלך המודח , ואחרי ששמע את המלך מעלה זיכרונות ילדות , הוא אומר למלך : דברים כהלכה . מביאים דמעות . הילדות , בייחוד בקיץ , זכורה גם למסכן כמוני . מי לא היה ילד . מי...
To the book