מלכים ומלכות

חלק נכבד מגיבורי מחזות המיתוס הם מלכים וקיסרים מודחים . גם כאן יפה האבחנה שהקדמתי : כיוון שהמחזות השונים עסוקים בעולם 'כמות , 'שהוא קשה מאוד למיינם בלי להיקלע למחזות על מלכים שעניינם האספקט המעמדי או הפוליטי של הנפילה , או האספקט הפרוידיאני , או מוטב האדיפאלי , של מלכה או קיסרית החוברת לגברים כדי לענות , לסרס ולהמית את הגיבור , המלך או בן העם . מכל מקום , במרכזם של המחזות הללו ניצב תמיד גיבורה של הדרמה האדיפאלית , הגבר המאבד את כוחו . כאלה הם המחזות "המדמה" , ( 1983 ) "כריתת ראש" , ( 1988 ) " פעורי פה" , ( 1993 ) "גאולה" , ( 1993 ) "השמשים" , ( 1996 ) "הקיסר" , ( 1996 ) "כלודווג המלך האומלל" , ( 1996 ) "הנאחזים" , ( 1996 ) "עווית והתפתלות" , ( 1996 ) "הקיסר גוק" ( 1997 ) ו"תיאופנו היפה" , ( 1998-9 ) ולכל אלה ראוי להוסיף כמובן את "הבכיינים" , ( 1998-9 ) המשלב את שני הז'אנרים העיקריים של לוין , הקומדיה ומחזה המיתוס . המשותף להם והמבדיל ביניהם מדגים היטב את מה שאמרתי על הקושי להכליל את הז'אנר הזה תחת מבנה שלא יעשה עוול לחלק מהם . "פעורי פה" מתחיל כאגדה . האם והילד צופים בהצגה שתיכף תחל : ...  To the book