הסירוס , כמו שהוא מופיע בכמה ממחזות המיתוס , הוא ג ם דימוי חוזר של נכונות לחיות , למרות הכל . יתר על כן , האירוניה הלוינית במחזות המיתוס נשענת על מה שהקומדיות שלו חוגגות כמין ישועה : הסירוס נמנע , פחות או יותר , או התקבל בקריצה , כחלק מהפארודיה הגדולה . כאן , במחזות המיתוס , הסירוס הוא פשרה עם המוות . אלא שכמו ב"הוצאה , "להורג בסופו של דבר , הסירוס הוא מעין תחבולה , אף היא מרושעת , מטעם הרשע , ובסופו של דבר , למרות ההקרבה של היקר מכל , מובל הנידון אל מותו . סיפור הירידה של האדם אל מותו הוא סיפור הוויתור על אברי גופו ועל היקר לו מכל : עיניים , אשכים , בן או בת . לא , אין זה סיפור נפילה נוצרי שבו מגיע המוות כמקום של מפנה תודעתי , או טרנספורמציה של הזדככות , או כפרה , כמו ב"כל . "אדם המוות הזה , בחזיונות הלועיים , בא פתאום , כהכרזה על המוות הקרב , או כרצח על הבמה . אכן , המוות במחזות הללו הוא תמיד רצח , והוא מוצג תמיד כבשורה , וכהגשמה של הבשורה , והוא נבדק בכל המחזות הללו מנקודת הראות של הקורבן חסר האונים , שכוחו היחיד הוא לשונו , עד שלפעמים גם זו נכרתת . " הוצאה להורג" היה מחזה המיתוס הר...
To the book