משנת הרמב"ם לגבי מלכות העמים היא חד משמעית : סמכות המלך , הלגיטימיות המשפטית שלו , מותנית בהסכמת בני עמו . הדפוס הוא הסכמתי בתכלית , ובכך שותף הרמב"ם לחכמי הלכה אחרים בימי הביניים ומצטרף לאסכולה ההסכמתית הכוללת של התקופה . ואלה דבריו בסיום הלכות "דינא דמלכותא : "דינא במה דברים אמורים , במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים . אבל אם אין מטבעו יוצא , הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינים שאין דיניהם דין וכן מלך זה וכל עבדיו גזלנין לכל דבר . השאלה היסודית ( אז כעתה (! היא אפוא , כיצד מבחינים בין אלימות לבין שלטון לגיטימי ? תשובת הרמב"ם היא , כי הדבר כרוך בהסכמת הנשלטים . דברי הרמב"ם הם קצרים וסתמיים בתכלית , והוא נמנע מלהתייחס לבעיות מעשיות רבות ופשוטות ; חלק ניכר מדבריו הוא הרחבה רטורית גרידא . כל זאת משום שאין התייחסות של ממש בתלמוד לנושא , ואין מקורות שמהם ניתן לדלות פסקי הלכה . למעשה גם כך עשה הרמב"ם שימוש מרבי ומרחיב במקורות שעמדו לרשותו — סימן לחיוניות הנושא והכורח שראה להציב הנחיה עקרונית לגביו . הלכתנו בנויה ...
To the book