המלך כחבר סנהדרין

המשנה , להוציא פסקה אחת ( ראה להלן , ( אינה מערבת את המלך במערכת המשפט . במידה המועטת שהמשנה אכן מתייחסת למלך לא ידובר בתחום זה . אולם מסתבר כי דווקא התלמוד הבבלי — הגורם הספרותי המכריע בפסיקת הרמב"ם בסוגיה זו — שומר אמונים לתפקידו של המלך כשופט בישראל . קביעת המשנה "המלך לא דן ולא דנים אותו" מוסבת בבבלי על "מלכי ישראל" הרשעים בלבד , ומתפרשת כנראה כתגובה פרושית לביזיון ( למעשה לשיתוק ) שסבל בית הדין ממעשיו של ינאי כשנקרא לדין . "מלכי בית , "דוד לעומת זאת , דנים ועומדים לדין , ומקיימים את ייעודם המקראי : "בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר . "משפט המלך הרצוי יעשה משפט עמו ואף יעמוד לדין ככל אדם מישראל . ( הרמב"ם מוסיף , כי נכונותם של מלכי בית דוד לעמוד לדין — והזכות לשפוט נגררת מהנכונות להישפט — נעוצה בטיב שלטונם ומעידה על תקינותה < כיוון ששלטון בית דוד הוא חוקי ולגיטימי , אין למלכי בית דוד צורך לשלוט כעריצים ולהעמיד את עצמם מחוץ לחוק . ( אפשר כי חז"ל , שהכירו רק בזכותו של חכם בתורה לשמש דיין , יסייגו את מעמדו המקראי של המלך כשופט . המלך מצווה לדון אם הוא רק נמצא ראוי לכך : הוא מצווה על כך בש...  To the book