מסקנתנו היא אפוא , כי הרמב"ם הכיר בהדחת מלך מחמת כישלונו הדתי מוסרי כצעד ( ואולי כחובה ) נורמטיבי . אולם הכרה זו מובלעת בין השיטין . אין היא עולה בהלכות מלכים , המסגרת שבה היינו מצפים למצוא דיון כזה , אלא ברמז דק וכשנושא ההדחה נדון במסגרות אחרות טורח הרמב"ם שלא להזכיר את המלך בפירוש . גם ניכר לעין כי ההכרה באפשרות ההדחה ( או בנחיצותה ) אינה מלווה פירוט הלכתי מתאים : כיצד , מתי ועל ידי מי יבוצע המעשה . ואמנם ערפול זה נעוץ במקצתו בעובדה שהתלמוד עצמו נמנע מלדון דיון מקיף בשאלות חברתיות ציבוריות מסוימות . מעניין להקביל מציאות הלכתית זו למצב השורר בהגות המוסלמית בת זמנו ( בערך ) של הרמב"ם . כאן , כידוע , מיוצגות כמה אסכולות . מצד אחד קיימת גישה שמרנית ( המאפיינת במיוחד את האסלאם המאוחר , ( המצווה על ציות לשליט בלי להתחשב בטיבו , ברוח דברי אל גאזאלי : "מה יש להעדיף : אנארכיה וביטול החיים החברתיים מחמת העדר סמכות לגיטימית , או הכרה בסמכות הקיימת , תהיה אשר תהיה ? בין שתי אפשרויות אלה אין ... לבחור אלא את . "האחרונה מצד אחר ידועה הגישה ( המקבלת ביטוי הגותי אצל אבךסינא ) הטוענת כי רק האדם המעו...
To the book