בסעיפים הקודמים נתבאר כיצד קובעים את נאמנות העובדות המובאות לפני בית דין לצורך פסק דינו . נתבאר לפי אלו כללים קובעים שהעדים נאמנים ושהראיות באות ממקור נאמן , ולפי אלו כללים קובעים שהעובדות שהעדים והראיות הביאו לפני הדיינים הן נאמנות . ושני הדברים הללו נעשים אובייקטיבית , לפי אומדן של כל בני אדם וכל העובדות , חוץ מיחידים , במצב הדברים הידוע לדיינים . אבל בדרך כלל צריכים הדיינים להעלות מתוך העובדות שנודעו להם כאמת עובדות אחרות נוספות על אלה לצורך פסק דינם . כגון , אם העידו העדים שפלוני נראה ביום שני , יכולים הדיינים להסיק מכאן שפלוני חי היה ביום ראשון ובכל הימים שלפניו , ולפי מסקנה זו לפסוק את הדין . העובדות הנוספות שמעלים הדיינים מן העובדות שנודעו להם , נעשה אף הוא באומדן , אותו האומדן שאסור לעדים לעשות בבואם להעיד לפני הדיינים על מה שראו , שכן העדים אינם רשאים להעיד , "מאומד" כלומר בדרך של השערה והסקת מסקנות מתוך העובדות שראו . והם נאמנים להעיד על עובדות שראו בעין או שחשו בחושיהם בלבד . ואילו הדיינים כשהם צריכים לאומדן בשביל פסק דינם רשאים להסיק מתוך העובדות שנודעו להם את העובדות שהם צ...
To the book