ד. עדות של עדים

אדם מן היישוב רגיל לומר את האמת , לבד מפעמים יחידות , ולפיכך הוא כשר לעדות . אבל הוא אומר אמת ונאמן בדבריו רק אם אמר את עדותו בדרך כזו שמסר את העובדות בדיוק מספיק של פרטים , ומסר את העובדות כשיש עליו איום והוא ירא שאם יתגלה שאמר שקר ייענש . ואילו פסולי העדות שעניינם נתבאר למעלה בסעיף השני , אינם אומרים אמת אפילו כשמסרו את עדותם בדרך זו . ארבעה כללים בדיני הראיות משמשים לכך שהעדים יאמרו אמת . הכלל הראשון , שהעדים צריכים לעמוד בחקירות ובדרישות ובבדיקות על עדותם . הכלל השני , שהם צריכים להעיד בעל פה מזכרונם בפני בעל הדין , ואינם יכולים להעיד מן הכתב או שלא בפני בעל הדין . הכלל השלישי , שהם צריכים להיות יראים שיזימו אותם והם ייענשו בעונש של עדים זוממים , שעניינם יתבאר למטה . והכלל הרביעי , שהם צריכים להעיד על כל דבר ודבר בערות של שני עדים לפחות . ואם לא עמדה עדות העדים בכל ארבעת הכללים הללו אין עדותם נאמנת . ולמטה יתבארו ארבעת הכללים . לפי הכלל הראשון , אין נותנים לעדים להעיד על העובדות של המעשה לפי סדר שהם רוצים להגיד , אלא הם חייבים לענות על שאלות שאינן לפי סדר המעשים והעובדות שראו , אלא...  To the book