ה. ההתראה והעונש

כדי לדעת אם עובר העבירה הוא מזיר או שוגג , כלומר אם ידע שהמעשה שהוא עושה הוא עבירה או לא ידע שהוא עבירה , יש להתרות בו תיכף קודם העבירה ולהודיע לו שבמעשה שהוא מתחיל לעשות יש עבירה או שהוא גורם לעבירה שתבוא ממנו , ולהודיע לעושה מה היא העבירה ומהו עונשה , והעושה צריך לקבל על עצמו התראה זו , כדי שיהא ידוע שהוא הבין את ההתראה ועשה את המעשה בזדון . ואם לא התרו בו עדים ולא קיבל את ההתראה , אי אפשר להענישו על מעשה זה כמעשה של זדון ( רמב"ם , סנהדרין יב , ב . ( לכאורה יש בהתראה זו סכנה לעולם , שכן אין עוברי עבירה עושים את מעשיהם לפני עדים שיעידו עליהם , והעדים לא יתרו בעבריינים ואלה לא יקבלו על עצמם התראה כזו כדי לחייב את עצמם , לפיכך לא ייענש שום עבריץ , וירבו רוצחים ואנסים , גנבים וגזלנים , ושאר העבריינים בעולם , ולא יוכל אדם להתקיים מפניהם . אבל אין הדבר כן מפני שלושה טעמים . הטעם האחד , שאם ברור וגלוי שעובר העבירה היה מזיד , אין הוא צריך התראה כדי לחייבו על זדונו . הטעם השני , שהאמונה בעונש בידי שמים מונעת מבני אדם לחטוא כמו עונש בידי אדם . והטעם השלישי , שאין הדינים שנתבארו עד כאן באים לתי...  To the book