הפושע , שהיה לו להעלות על דעתו שיביא נזק בהתנהגותו , אינו חייב על נזק זה אלא אם כן במציאות התנהגותו הביאה את אותו הנזק שהיה לו להעלות על דעתו . אבל כשלא בא מהתנהגותו שום נזק משום שלא היה נזק , או שהיה נזק אבל הוא לא בא מהתנהגותו אלא מהתנהגות בני אדם אחרים , או שהנזק בא בדרך אחרת ולא מהתנהגותו , הריהו פטור . וכשם שנתבאר בסעיף הקודם , שנזק שהוא גדול יותר או שונה מן הנזק שהיה למתנהג להעלות על דעתו הוא אנוס עליו ופטור , אף על פי שפשע בהתנהגותו בנזק אחר או קטן יותר , כך הוא פטור על נזק שלא בא מהתנהגותו משום שהוא לא הביא נזק זה , אף על פי שהיה לו להעלות נזק זה על דעתו שיבוא מהתנהגותו , אבל הנזק נגרם בדרך אחרת ממה שהיה לו להעלותה על דעתו . כדי לדעת אם התנהגותו של האדם שפשע בנזק הביאה גם במציאות לנזק זה ולפיכך הוא חייב עליו , משתמשים דיני התלמוד באותו היסוד של אומדן שמשתמשים בו לקביעת הפשיעה . אומדן זה הוא לפי דעת רוב בני אדם . אם רוב בני אדם סבורים שהנזק בא מהתנהגותו של הפושע , הריהו חייב בנזק , ואם רוב בני אדם סבורים שהנזק לא נגרם מהתנהגותו , הריהו פטור , אף על פי שהיה לו להעלות נזק זה על דע...
To the book