— עיקרה של הסליחה' לפי תפיסתו של המקרא' היא החלטה שלא לזכור עוד את העוון ולראותו כמבוטל . על כך מעמידים אותנו כתובים אלה : אנכי ... מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכר ( ישי מג'כה ;( יזכר עוון אבותיו ... וחטאת אמו אל תמח ( תהי קט'יד ;( אשרי אדם לא יחשב הי לו עוון וגוי ( תהי לב'ב ; והשווה תה' עט'ח . ( לתפיסת הסליחה כחידושו של יחס תקין שהופר על ידי החוטא אין סמוכין במקרא . עניין הסליחה והמחילה אמור במקרא בדרכים אלו : א ) הפועל סלח ולשונות הנגזרים ממנו ; ב ) דימויים קבועים' כגון נשא עוון ( עיין להלן ;( ג ) לשונות כפרה ( ע"ע . ( בתוך לשונות אלו מתייחד השורש סלח בכך' שהוא בא להביע את מחילת אלהים בלבד לעוונותיהם של בני אדם . לפיכך אין המקראות מסייעים לבירור גזרונה או התפתחות משמעותה של המלה' מתוך ההשוואה של שימושיה בהקשרים שונים של קודש וחול . הפועל המקביל באכדית ( salakhu ) משמש בהוראת הזאה ( לשם ריפוי כפרה וטהרה ' ( ולכן מותר אולי לשער ' שהוראת המלה נתפתחה בשרשרת המשמעויות : הזאה — הזאה לשם כפרת עוון — כפרה פולחנית — סליחה ( כהגדרתה כאן . ( אך עקבותיה של התפתחות מעין זו אינם מורגשים כלל בשימ...
To the book